יש רגעים ברחבת הריקודים, שבהם המוזיקה נרגעת לשבריר שנייה, והכול עוצר. שני אנשים עומדים קרוב זה לזו, החזה נוגע בחזה, הנשימות מסונכרנות, והזמן כאילו מפסיק לנוע. זהו הרגע שבו הטנגו מתרחש באמת.
מעבר לצעדים, מעבר לספירה של ה-“1, 2, 3”, מעבר לתבניות שאנו לומדים שוב ושוב — קיים מרחב של הקשבה עמוקה. זה המקום שבו שני אנשים, שלעיתים מעולם לא נפגשו קודם, מצליחים לבנות ביחד שיחה שהיא לא במילים, אלא בנשימה, במגע, בכוונה.
טנגו הוא ריקוד של אמת. הוא חושף את מי שאנחנו ברגע הזה. אין לאן לברוח בתוך האבראסו (החיבוק). אם אתה ממהר, היא תרגיש את זה. אם את מהססת, הוא ירגיש את זה. וכששניכם נוכחים, פתוחים, ומקשיבים – משהו מיוחד קורה. משהו שלא ניתן להסביר במילים, רק להרגיש.
מה שמדהים בטנגו זה שהוא לא דורש שלמות. להפך – הוא מחבק את הפגמים, את האי-ודאות, את הרעידות הקטנות של הרגל או הלב. הוא מאפשר להיות לא מושלם, ודווקא דרך כך – להיות הכי אנושי שאפשר.
אז בפעם הבאה שאתם עולים לרחבת המילונגה, זכרו: הצעדים חשובים, אבל הם רק הכלי. הכלי למה? לחיבוק. לחיבור. לאמת הקטנה שמתרחשת ברגע הזה, שבו הכול משתתק – ורק אתם, יחד, זזים באיטיות בין הצלילים.