בסוף המאה ה-19, על גדות ריו דה לה פלאטה, התהוותה מציאות עירונית סואנת, צבעונית ורוויית מתחים. זו הייתה בואנוס איירס של תחילת הדרך – עיר שקלטה גלי הגירה עצומים מאירופה, בעיקר מאיטליה וספרד, בצד מהגרים אפריקאים ומקומיים. במפגש הזה, בעיר שהייתה מלאה בגברים בודדים, עבודה קשה, מחסור וחלומות בלתי ממומשים – נולד הטנגו.
הטנגו לא התחיל באולמות ריקודים מהודרים אלא בשכונות העוני, בבארים מאולתרים, בבתי בושת ובבתי קפה נידחים. הוא היה ביטוי גופני לעצב, לבדידות, ולגעגוע לארץ שנעזבה. אבל באותה מידה, הוא היה גם מקום של נחמה, של תקווה, של קרבה אנושית בתוך ניכור המוני.
המוזיקה עצמה התפתחה מהשפעות רבות: קנדומבה אפריקאי, חאבאנרה קובנית, מילונגה קריולית, ומוזיקה קלאסית אירופאית. הצלילים התערבבו – ממש כמו האנשים ברחובות. הריקוד, בתחילתו, היה אגרסיבי, גס, מחוספס – אך ככל שהתמסד ונכנס ללבבות, הפך למה שאנו מכירים היום: ריקוד עמוק, מלא ברגש, מדויק בתקשורת, ועם נשמה שאין לה תחליף.
מעניין לחשוב על כך – ריקוד שבעבר נחשב שערורייתי, שנאסר בבתי אצולה, הפך במרוצת השנים לסמל לאומי בארגנטינה, ואף הוכר ב-2009 כאתר מורשת תרבותית של האנושות על ידי אונסק"ו.
הטנגו הוא תזכורת לכך שמתוך כאב יכולה לצמוח יצירה עצומה. שהוא לא רק ריקוד – אלא סיפור של עם, של מקום, ושל כמיהה לחיבור.