כשהטנגו נולד, הוא לא רק יצר סגנון ריקוד חדש – הוא גם שינה את הדרך בה אנשים הקשיבו למוזיקה. הצלילים של הטנגו לא הגיעו מבמות קונצרטים, אלא מהרחוב, מהבר, מבתי המהגרים של בואנוס איירס. זו לא הייתה מוזיקה "גבוהה" – זו הייתה מוזיקה של העם, שנולדה מתוך צורך לבטא רגשות עמוקים במילים, במקצבים, ובעיקר בצלילים שלא ביקשו רשות.
בשלביו הראשונים, הליווי המוזיקלי של הטנגו היה פשוט – לעיתים רק גיטרה או חליל, ובהמשך גם כינור. אך בשלב מסוים נכנס לתמונה כלי אחד ששינה את ההיסטוריה: הבנדונאון.
הבנדונאון – כלי נשיפה דמוי אקורדיון – הביא עמו צבע צלילי חדש, מלא בנשמה, באנחה ובמתח. זהו הכלי שבכוחו להפוך מלודיה פשוטה לכאב עמוק, לציפייה, לתשוקה. לא בכדי הפך לצליל המזוהה ביותר עם הטנגו.
המוזיקה עצמה הלכה והתפתחה – ממבנה פשוט וחוזר של מלודיות קליטות, לעיבודים עשירים וסוחפים. מלחינים כמו חואן ד’אריאנסו וקרלוס די סארלי עיצבו סגנונות ריתמיים שהיו מושלמים לריקוד, בעוד שמלחינים כמו אסטור פיאצולה פרצו גבולות מוזיקליים ולקחו את הטנגו למחוזות אמנותיים חדשים.
מה שמיוחד בטנגו, הוא שהמוזיקה עצמה מעצבת את הריקוד – כל תקופה מוזיקלית יצרה גם סגנון ריקוד שונה. הסגנון הקצבי והברור של שנות ה־40 יצר ריקוד מדויק ומסודר, בעוד שהמוזיקה המופשטת והחופשית יותר של המאה ה־21 מזמינה אינטרפרטציה פתוחה, כמעט אישית.
המוזיקה בטנגו אינה רק ליווי – היא שותפה לריקוד, קול נוסף בשיחה. וכשמבינים אותה – מבינים גם את הלב של הטנגו.