כשהטנגו נולד, הוא לא רק יצר סגנון ריקוד חדש – הוא גם שינה את הדרך בה אנשים הקשיבו למוזיקה. הצלילים של הטנגו לא הגיעו מבמות קונצרטים, אלא מהרחוב, מהבר, מבתי המהגרים של בואנוס איירס. זו לא הייתה מוזיקה "גבוהה" – זו הייתה מוזיקה של העם, שנולדה מתוך צורך לבטא רגשות …
אחת המתנות הגדולות שטנגו יכול להעניק לנו, היא היכולת לחיות את הרגע. בזמן שהחיים מושכים אותנו קדימה ואחורה – תוכניות, מחשבות, זיכרונות ודאגות – הטנגו עוצר הכול, ומזמין אותנו להיות בדיוק כאן. עכשיו. עם הנשימה. עם הקצב. עם האדם שנמצא מולי.
אחד מהשינויים הגדולים שרקדני טנגו עוברים, הוא המעבר מהקשבה לצלילים — להקשבה לבן או בת הזוג לריקוד. הקשבה כזו היא לא רק באוזניים, אלא בגוף, בלב, ובנשימה. הנה שלושה עקרונות חשובים שיעזרו לך להעמיק את ההקשבה בריקוד בכלל וטנגו ארגנטינאי בפרט:
בסוף המאה ה-19, על גדות ריו דה לה פלאטה, התהוותה מציאות עירונית סואנת, צבעונית ורוויית מתחים. זו הייתה בואנוס איירס של תחילת הדרך – עיר שקלטה גלי הגירה עצומים מאירופה, בעיקר מאיטליה וספרד, בצד מהגרים אפריקאים ומקומיים. במפגש הזה, בעיר שהייתה מלאה בגברים בודדים, עבודה קשה, מחסור וחלומות בלתי ממומשים …
יש רגעים ברחבת הריקודים, שבהם המוזיקה נרגעת לשבריר שנייה, והכול עוצר. שני אנשים עומדים קרוב זה לזו, החזה נוגע בחזה, הנשימות מסונכרנות, והזמן כאילו מפסיק לנוע. זהו הרגע שבו הטנגו מתרחש באמת.
